<h1>שו"ת זכרון יהודה לרבינו יהודה בן הרא"ש — נוספות סימן י"ד</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ונראה שטעם ההפרש בין חייבי מלקות לחייבי נידוי ומרדות, לפי שחייבי מלקות או מיתה התראתן היא להבחין בין שוגג למזיד, כדאיתא בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק כיצד העדים [מכות ו' ע"ב], לפי שהשוגג פטור והמזיד חייב בכל עונשי התורה כדאיתא בפרק (קמא) [שני] דקידושין [מ"ג ע"ב] ההוא ולא אנוס או שוגג או מוטעה, ואין שוגג כמזיד בתורה להעניש רק בשפחה חרופה כדאיתא בפרק ד' מחוסרי כפרה, אבל לא במרדות שהיא מדרבנן ולמיגדר מילתא, וכן בנידוי שוגג כמזיד כדכתיבנא מכל הני דלעיל. לפיכך נידוי ומרדות אין צריכים התראה. ויש לי כדמות ראיה לזה, שהרי פסולין דאורייתא לא בעו הכרזה ופסולים דרבנן בעו הכרזה, כדאיתא בפרק זה בורר ובפרק (א) [י"א] מהלכות עדות להרמב"ם [ה"ו], ולא אמרינן בהו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואחר שנתגלגלו הדברים, דע לך כי בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה [ה"ג] כתב הרמב"ם אחד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, שאינה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וכשהיו החברים לומדים בפני ספר קדושה תמהתי מזה מאוד, כי בגמ' אמרו אליבא דר' יוסי חבר אין צריך התראה לפי שאינה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ורבינו ז"ל פוטרו מזה הטעם. ושאלתי את פי א"א וכו' והוקשה לו ג"כ. ואח"כ מצאתי במ"ש פי"ב מהלכות סנהדרין [ה"ב] שכתב כן, והגיה עליו הר"מ הכהן מהטעם שהוקשה לי. נתישבתי בדבריו ומצאתים נכוחים כנים אמיתיים, לפי שטעם ההתראה להבחין בין שוגג למזיד רבנן נמי מודו ביה, אלא דסבר רבי יוסי לחייב לחבר מטעם זה ורבנן לא מודו ליה בהכי, לפי שגם החבר אפשר שיהיה שוגג, שגם הוא אינו בטוח מן השגגה ומהשכחה, אבל אפשר שמפני היותו חבר יהיה בטוח מהטעות הוא אם זה אסור או מותר, והשגגה היא במעשה שאפשר ששוכח הדין ועושה המעשה. והכלל בזה, כי השגגה היא בידיעת עיקר הדין ושכחתו בשעת מעשה, והטעות הוא בעיקר הדין שאינו יודעו כלל, ועל כן הטעות אינו מצוי בחכם והשגגה היא מצויה בו, ולא אמרו לא ניתנה התראה אלא להבחין בין מוטעה למזיד אלא כך אמרו בין שוגג למזיד. וכך הם דברי הרב ז"ל בהלכות סנהדרין, שכן כתב לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ושמא שוגג היה. ונתקיימו דברי הרמב"ם. ותדע שהטעות הוא בהוראה והשגגה במעשה, דבכוליה תנויין דהוריות תנו טעו בהוראה ושגגו במעשה. ואע"פ שאין זה מעין השאלה, עוררתיך עליו, והודיעהו למשכילים, אם טוב בעיניהם יאשרוהו, ואם אין — בסתר המדרגה יסתירוהו.
